מחקרים שמעצבים את עולם הדאטה

מוסיקאי שמקיש קצב על שולחן שומע בראשו שיר שלם; המאזין שומע נקישות. פער זה בין מה שמשדרים לבין מה שמתקבל הוא בדיוק מה שמתרחש בהצגת נתונים: ברגע שמוצג לאנשים סיפור שהופך תבנית בגרף לבולטת, הם מניחים שאותה תבנית תהיה בולטת גם לצופים שלא שמעו שום סיפור. ובכאן הנקודה שמשנה את התמונה: גם כשהמשתתפים קיבלו הוראה מפורשת להתעלם מהידע שלהם, הם לא הצליחו - המתאם בין מה שבולט להם לבין מה שחזו לאחרים נשאר חזק. לכן, לפני כל הצגה של גרף, השאלה הנכונה היא לא 'האם זה ברור לי?', אלא 'מה יראה כאן מישהו שלא ראה את הנתונים מעולם?'

הסוד לעיצוב והעברת מידע אפקטיבי טמון בניהול נכון של "רוחב הפס" של המוח (העומס הקוגניטיבי). חוקרים גילו שאם תרשים וטקסט תלויים זה בזה להבנת החומר, חשוב להציג אותם באותו המיקום כדי לחסוך מהמוח את מאמץ החיפוש והקישור שפוגע בלמידה. אבל אם התרשים ברור ומסביר את עצמו, הוספת טקסט שרק חוזר על המידע יוצרת רעש מיותר שפוגע בהבנה.